|
כל הגבעות על גופך רדומות.
כל השבילים נחתכים בצילך;
לא ייתכנו מלבדך אדמות
מפנייך איסוג, אך רחוק – איך אלך?
כי ללא עדנתך, רכת חוצות,
אור השמש תועה, אבוד עצות;
ועלים ירוקים רק לך ואף
חיילים מחכים לך על הסף...
בכל מערכה את לי כתף
את עורפך בכל צעד אלטף
בלעדייך בכל חדווה לא די –
בידייך נדודיי.
אין זיכרון מתעורר בגפו;
עץ מתכרבל בעפר עם צילו.
רגע נושק לך אי-שם – וכבר פה;
מהדהד רעם שאול: אור אצלך – כפור אצלו.
ובלי סוף מביטים רחוק, רחוק
אל אותו הכוכב אחוז הצחוק;
נפרדים כיוונים מול אותותיו –
אם יקדים ויפנים ודאי ייטב;
אך בקור ובאופל של חייו
מדורות ונרות אינו חייב...
את לבד – חופש יש, אך אומץ – לא...
כפור אצלך – אור אצלו.
הוא נעלם ועינייך דומעות;
רעד נסתר בקולו עוד מולך;
מה לך ללא חיוכו אדמות?
מה לו בלי חיוכך? כפור אצלו – כפור אצלך.
פגזים עוד נופלים, סביב רוחות,
את קרעי המפרש אין לאחות
אלא אם תמצאי באופק חוט,
אלא אם סיפונו יבנה לחוד...
... בין אם שם, מאוחר, או כאן, מוקדם –
מנפשו תפגשי בכל אדם
- אדמתי: בצלך, מלח, אלך –
אור אצלי או אצלך…
|
|
|
קבוצה: כל אחד בוחר עבור עצמו
